פורסם ב-29.9.22
מאת קרול נוריאל ואייקאן ארדמיר
בחינה של ספרי הלימוד לכיתות ד'-ו' בבתי הספר הציבוריים במרוקו בשנת הלימודים 2021-2022, מלמדת שערכי הסובלנות והמגוון עומדים בלב תכנית הלימודים הרווחת בחברה המרוקאית. מאסופת ציטוטים בעניין היהדות והיהודים שהועברו לליגה נגד השמצה (מאת המשרד הלאומי לחינוך והכשרה המקצועית), עולה כי ספרי הלימוד לגיל יסודי מתארים את היהודים כחלק משמעותי בחברה המרוקאית וכקבוצת מיעוט שמורשתה ותרומתה החברתית מהוות נכסים לאומיים. הדבר עומד בניגוד בולט לספרי הלימוד בארצות אחרות ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה, שבהם נעשית דרך קבע דמוניזציה ליהודים ונדיר למצוא בהם תיאורים חיוביים.
ספרי הלימוד המרוקאיים מבקשים לערוך לתלמידים הכרות עם היהדות וחגי ישראל, עם המוזיקה והמטבח של הקהילה היהודית מרוקאית וכן עם יחסי השכנות החיוביים ביסודם שבין יהודים ומוסלמים. הספרים מדגישים את האופן שבו יהודים משולבים אל תוך החברה המרוקאית, את תרומתם המגוונת לכלכלה, לעולם העסקים, המדע, העיתונות והתרבות הפופולרית. בנוסף ניתן למצוא התייחסות נוסטלגית לחיי היהודים במדינה ולתחושת הביטחון שממנה נהנתה הקהילה במרוקו.
הפילושמיות המובעת בספרי הלימוד היא השתקפות של הקיום היהודי ארוך השנים במרוקו, הביטחון היחסי והנוחות שהיו מנת חלקה של הקהילה לאורך שנים, כמו גם עמידתה העקרונית של הממלכה נגד כל צורה של הפליה וקיצוניות דתית, לרבות כזו שעשויה להוביל לאלימות.
מרוקו התחייבה זה מכבר לשלב לימודי שואה בתוכנית הלימודים (נכון ל-2018) וספרי הלימוד הללו אכן מוכיחים שרבאט נכונה לעשות את הצעד הבא; לא רק להוסיף את נושא השואה בכיתות הגבוהות יותר, אלא גם לשלב חומרים שעניינם אנטישמיות וחיים יהודיים בעולם בעת הזו.
להלן מספר מובאות מתורגמות מתוך ספרי הלימוד:
לקריאת הבלוג באנגלית ובו תמונות מספרי הלימוד – לחצו כאן
הכרות לקוראים עם המסורת והדת היהודית
מוזיקה יהודית-מרוקאית
בשיריהם, יהודים ברחבי העולם שילבו את הלחנים של הארצות שבהם חיו והמציאו סימנים מיוחדים שסייעו בקריאת התורה במסגרת קבוצתית. אלא שהסימנים הללו לא הוסיפו להתפתח, משום שהיהדות אוסרת על נגינה בכלים מוזיקליים במהלך היום השביעי (תפילות שבת) ובחגים. האירופאים היו אלו שפיתחו את הסימנים האמורים והם הפכו אותם לתווים של ימינו. ראשיתה של המוזיקה היהודית מרוקאית בקריאת התורה בבתי הכנסת שפעלו ברחבי המדינה. עם שילובם של לחנים ערביים-אנדלוסיים, מוזיקה זו נעשתה מושכת יותר והשפיעה על המאזינים המוסלמים והיהודים כאחד.
חלק מן הלחנים היהודים-מרוקאיים העתיקים מתאפיינים בנימה עצובה, כאילו מבכים את הגלות מחבל אנדלוסיה, שמוסלמים ויהודים גורשו ממנו יחד והתיישבו בחלק מערי מרוקו. פסטיבל אטלנטיק אנדלוסיה, המתרחש מדי שנה באסווירה, מהווה דוגמה עכשווית לדו קיום אמנותי בין מוזיקה יהודית לערבית וביטוי למיזוג עולמות שבו יהודים ומוסלמים שרים
מהבעת פני אמי יכלה להבין שאינני יודע דבר על המימונה. היא המשיכה: "המימונה היא חג יהודי-מרוקאי מסורתי. הוא מתחיל בפסח. יהודים מרוקאים פותחים את הדלת למשפחה, לשכנים ולחברים ומקבלים את פניהם ואת ברכתם. יחד עם האורחים היהודים אוכלים עוגות מסורתיות, מאפים שונים ואת ה"תריד" המופלא. על רקע המקצבים של המוזיקה האנדלוסית והשירים המרוקאים ברקע, כולם נהנים מלגימה של תה נענע.
נהוג היה שמרוקאים מוסלמים מבקרים את שכניהם היהודים בכדי לברך אותם לקראת החג. כמו כן היה נהוג שמרוקאים מוסלמים מעניקים לשכניהם לחם, דגים, שמרים, דבש וחלב מכיוון שיהודים אינם מחזיקים מצרכים אלו בביתם במהלך הפסח.
חגיגת המימונה החלה לראשונה בקהילה היהודית במרוקו, אך היא הפכה לנפוצה יותר בעשורים האחרונים ונחוגה ע"י יהודים מרוקאים בכל מקומות מושבם.
אירוח אצל סמי
החבר היהודי שלנו סמי גר בשכונה שלנו. אנחנו משחקים יחד, מבקרים זה את זה מדי פעם ומברכים אחד את השני לקראת החגים היהודיים והמוסלמיים. לפני כמה ימים סמי הזמין אותנו לביתו בשבת לארוחה טעימה. אני וחבריי אידריס ואיברהים קיבלנו את ההזמנה. אבא של סמי בירך אותנו ואמא שלו הגישה לנו מנה נפלאה שמעולם לא טעמנו בעבר. שאלתי את סמי מה שמה של המנה וממה היא עשויה והוא השיב: "המנה הזו נקראת סכינה והיא אחת המפורסמות אצל היהודים המרוקאים. יהודים הכינו אותה מאז ומתמיד באירועים מיוחדים ובחגים. הם התמחו בהכנת המנה המרוקאית הזו והעבירו אותה מדור לדור כדי שלא תיכחד. סכינה מוגשת אצל היהודים המרוקאים בשבת ושמה מרמז על היכולת להחזיק חום במשך זמן רב. יהודי מרוקו מכינים אותה בביתם עם אפונה, תפו"א, בשר, אורז, תמרים וכוסברה בתוספת שמן, מלח ושום. הרכיבים מונחים בסירי חרס ונשלחים בערבי שבת לתנור ציבורי – שם מבשלים אותם בבורות בקרקע, על מנת לשמור על החום למשך זמן רב. הסירים נותרים במקום עד יום שבת מכיוון שיהודים אינם נוהגים להדליק אש בשבת".
לפני שעזבנו את ביתו של סמי, אידריס הודה לסמי בשמנו על האירוח ואיברהים הזמין אותנו לביתו ביום שישי שלאחר מכן, לעוד ארוחה נפלאה מהמטבח המרוקאי שלנו.
מוקפת בגדרות גבוהות שמזכירות קנה סוף, ה'מלה' היא עיצוב אדריכלי מרוקאי שיהודים נהגו להשתמש בו למגורים בערים המרוקאיות העתיקות. מאוחר יותר, משמעות המילה השתנתה כך שהיא מתארת כל אזור שהתגוררו בו יהודים, אפילו בכפר או בפרברים. במרחב הפיזי הזה היהודים שמרו על המסורת הדתית שלהם וציינו את החגים והמועדים. המלה הייתה מלאה בשווקים ובפעילות חברתית, כגון בתי התפילה, בתי הספר ומוסדות אחרים שחיוניים לקיום חיים יהודיים.
עד היום, המלה נחשבת לחלק מהמורשת והזיכרון המרוקאיים.
שמי דוד בן חיים, יהודי מרוקאי.
הכרה בכך שיהודי מרוקו הם פטריוטים נאמנים למדינתם
אשקאר, אחד מיוצרי הקולנוע התיעודי המובילים בנושא התרבות היהודית מרוקאית, מספר: "נולדתי בעיר טינריר וגדלתי בצרפת, אבל אני מרוקאי במוצאי ובנשמתי. עשיתי מסע לחיפוש שורשים בעיר טינריר בעקבות הזהות המרוקאית שלי. גיליתי את הנוכחות המשמעותית של הרכיב היהודי בחיים של אבותיי ושכניהם. הסיפורים שלהם כוללים געגועים לחזיונות של דו קיום וליחסים הטובים שיהודים ומוסלמים קיימו באזור. יחד באותן החנויות. זהו האופן שבו יהודים מרוקאים בתפוצות מביעים את אהבתם וגעגועיהם למולדתם מרוקו – ואת הנאמנות שלהם לכתר העלאווי הנאצל.
פריז – רשת סקאי בערבית – אוקטובר 2020 (הדגשים אינם במקור)
"זהו הקומיקאי המרוקאי גד אלמאלח שגרם למיליונים ממעריציו להתגלגל מצחוק בזכות השנינות המבריקה שלו. יש לו מעריצים בכל רחבי העולם ובמיוחד במרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, צרפת, קנדה וכדומה. מה אתם יודעים עליו? הוא יהודי מרוקאי בכל עצם מעצמותיו. הוא למד תרבות, אמנות ופוליטיקה אבל הצטיין בעיקר במשחק ובקומדיה. גד אלמאלח מופיע פעמים רבות לבדו על הבמה, אבל הוא גורם לקהל להרגיש שהבמה מלאה שחקנים. הוא נגן פסנתר מוכשר ורקדן יצירתי. התנועות הזריזות והחינניות שלו מסייעות לו להביע את עצמו, לעתים במקום מילים. הבעות הפנים שלו כאילו יוצרות מילים שלעולם לא יעלו על דל שפתיו. גד אלמאלח מספר שאחד מאבותיו היגר ברגל מאזור הרי האטלס לעיר קזבלנקה – שבה גד נולד, התגורר בצעירותו ולמד לפני שעזב לצרפת וקנדה. גד שמר על קשר עם מרוקו, למרות המרחק. למה לא בעצם? בסופו של דבר מרוקו היא מולדתו. הוא אוהב אותה והוא גאה באהבה הזו. באותה המידה הוא גאה בחינוך שקיבל מהמטפלת שלו, הגב' פאטימה, שאותה הוא מחשיב לאמו השנייה." (הדגשים אינם במקור).
מוצאו [של העיתונאי והסופר עימראן אלמאלח] במשפחה יהודית ידועה מאוד באסווירה, שיש לה שורשים עמוקים במזרח אזור סוס, קרוב לשבטי האמזיג בדרום הרי האטלס. אדמון עימראן אלמאלח סירב להגר ובחר להישאר. שורשיו דבקו באדמה של הארץ היקרה הזאת. הוא נסע לפריז ב-1965 על מנת לעבוד כמורה לפילוסופיה. בנוסף עבד כעיתונאי. ב-1999 חזר למרוקו והתיישב ברבאט עד יום מותו.
-טוב! אני אספר לך מה שפספסת במחקר שלך…ב-1980 אדמון עימראן אלמאלח החל לכתוב ולהלחין. בגיל ששים ושלוש הוא הכריז: "אני פרופסור באוניברסיטה. נכנסתי לעולם הכתיבה במקרה ונקודת המוצא שלי הייתה להכיר את עולם הספרות הצרפתית באמצעות קריאה, כולל עיתון לה מונד."
על אף שכתב בצרפתית, הערבית נותרה נוכחת בספריו, שהתמקדו בעקרונות אנושיים וברעיונות של צדק ושוויון. בנוסף הוא התעניין בהיסטוריה של המאבק המרוקאי לעצמאות, בזהות התרבותית המרוקאית, בשפת האם המרוקאית ובביוגרפיות. אדמון נהנה ללמד אנשים על פולחן, מסורות, דו קיום וסובלנות דתית במרוקו. (ההדגשות אינן במקור).
תיאור השילוב של הקהילה היהודית בעולם המלאכה
אי אפשר להתייחס לתעשיית הצורפות והמסחר בתכשיטים במרוקו מבלי להזכיר את הצורפים היהודים. כישוריהם המרשימים והדיוק שהפגינו במלאכתם הפכו אותם ליוצאי דופן וכך הם פני הדברים עד ימינו אנו. מלאכות אלו תרמו להופעתם של אנשים יצירתיים שהצטיינו בחריטת טבעות, עגילים ושרשראות עבור נשי מרוקו ותרמו למערכת היחסים המתחזקת שבין צורפים יהודים ומוסלמים. הצורפים בני שתי הדתות סמכו זה על זה והמבוגרים לימדו את הצעירים את המלאכה כדי לשמר אמנות נפלאה זו.
לא תופתעו לשמוע שיהודי מרוקו היו מאז ומעולם חלק מהקהילה המרוקאית הרחבה יותר וכי בעבר, עסקו יחד במלאכות מסורתיות כגון נפחות, סנדלרות, עשיית אוכפים וחייטות.
מלבד זאת [עבודה בערים ומסחר], קבוצות קטנות מקרב יהודי מרוקו עסקו בחקלאות ובגידול בקר, במיוחד בדרום מרוקו. הם עבדו בחלקות חקלאיות קטנות. עם זאת, נדיר היה שיהודים עבדו כחקלאים ולא כסוחרים, אולי מכיוון שעבודה חקלאית דורשת מאמץ רב ואולי מאחר שאינה מאפשרת ליהודי להקדיש את עצמו ללימוד – ולו לשעה ביום, בעוד שמסחר מאפשר יותר פנאי ללימודים.
בזכות הפעילויות הכלכליות הללו, ליהודי מרוקו הייתה נוכחות משמעותית בכפרים ובערים. זה אפשר להם להתקיים בשלווה לצד בני ארצם המוסלמים, שעמם חלקו אינטרסים משותפים (ההדגשות אינן במקור).
Ḥāyyim Zacafarānī, A Thousand Years of Moroccan Jewish History (i.1, 198 pp. 158-154 adapted)
דגש על דמויות אייקונים יהודיים במדע ובתרבות הפופולרית במרוקו
"מדען מרוקאי נוסף שהאינטליגנציה המרשימה שלו התפתחה מילדות ואביו היה מתמטיקאי (מה שהוביל אותו להצטיין במתמטיקה גם כן) הוא סמואל אל מוגרבי [המכונה "המרוקאי"]. מוצאו היה במשפחה יהודית מרוקאית שהיגרה מאזור דרעא לעיר פאס. הוא נודע בשיטותיו הייחודיות לחישובי טריגונומטריה וטבלאות. בגיל 19 הוא כתב את הספר "המבריק באלגברה". הוא המשיך לצבור ידע ולהחכים והפך לרופא מוכשר ומהנדס מבריק".
התייחסות חיובית למגוון במחברה המרוקאית, כולל שיתוף פעולה יהודי-מוסלמי
החוקה של ממלכת מרוקו (2011): "ממלכת מרוקו מחויבת לאיסור ומאבק בכל צורות ההפליה על יסוד מגדר, צבע, אמונה, תרבות, השתייכות חברתית או אזורית, שפה, מוגבלות פיזית או כל מצב אישי אחר." סובלנות דתית היא המסקנה של שני הטקסטים והיא כוח נגד לקיצוניות המובילה לאלימות.
שנית, יש להזכיר את ההיסטוריה. בהיסטוריה של מרוקו מופיע מודל תרבותי ייחודי בתחום החיים המשותפים והקשרים בין ערבים בהווה ובין בני דתות אחרות; במיוחד היהודים והנוצרים. האתוס הנאור בהיסטוריה של המגורים הללו הוביל לפריחה של הקהילה המרוקאית האנדלוסית. הקהילות הדתיות השונות יצרו פולחנים מיוחדים ופעלו במסגרת קבוצות חברתיות נבדלות. הם יצרו אמנות משלהם ותרמו לתחומי הפילוסופיה, המדע והחוכמה באופן כללי.
בעודנו משוטטים בעיר העתיקה בין סמטאות צרות, נכנסים פה ושם לחנות שמוכרת מלאכות יד או מבקרים במוזיאון אמנות, שמנו לב פתאום לבית מיוחד. הוא היה בנוי על קשתות, דבר אופייני לערים ההיסטוריות במדינה שלנו. מעל שער הכניסה נקבע שלט מתכת ועליו הכיתוב "בית זיכרון" בערבית, עברית וצרפתית. שאלנו את השומר שעמד בפתח על אודות המקום. הוא סיפר לנו שמדובר במוזיאון לפריטי מורשת עבריים במרוקו.
אבי נכנס לבית הזיכרון ואני התלוויתי אליו. אדם זקן בירך אותנו בחיוך רחב וצעד עמנו כשסיירנו במוזיאון. הוא סיפר לנו כבר בהתחלה שבבית הזיכרון אוספים עתיקות שמשקפות חלק מהמורשת התרבותית המרוקאית. הוא הוסיף: "הציוויליזציה שלנו מתאפיינת בעירוב של מספר תרבויות, לרבות הערבית, האמזיגית, החסאנית, העברית, האפריקאית והאנדלוסית. העיר אסווירה היא הביטוי הבולט ביותר לעירוב הזה. לפיכך מרוקו הקימה את המוזיאון בעיר זו, על מנת להציג את התרבות העברית של יהודי מרוקו, שהתגוררו בה במשך דורות רבים. חלק (מיהודי מרוקו) היו כאן כבר עם הברברים במאה ה-5 לפני הספירה; אחרים הגיעו מאנדלוסיה לפני כ-500 שנה."
בין כותלי הרובע היהודי ("מלה")
ממרפסת ביתה שבקזבלנקה, סוזאן אביטר, יהודייה מרוקאית, נזכרת בימי ילדותה, כשגרה בשכונת המלה בעיר העתיקה. היא זוכרת את הבתים והחנויות. הסמטאות והמשעולים. היא זוכרת את פני הילדים ששיחקו אתה במשחקים מהנים ומלמדים. היא מחייכת כשהיא נזכרת בעונג שהייתה חשה כשקיבלה פיסת שוקולד או סוכריה מאבא של אחת מחברותיה, שבדיוק חזר ממקום העבודה שלו. עיניה מתלחלחות כשהיא נזכרת באווירת הכיף והמשחק ביום חם, בחברת ילדים מוסלמים ויהודים. היא אומרת בגאווה: "התחושה הזו אינה רק שלי באופן פרטי. כל היהודים שחיו במרוקו שותפים לאותה תחושה: געגועים למלה, המקום הבטוח ההוא שבו חיינו יחד לצד אחינו המוסלמים."