פורסם בכללי.

ישראל בעיניו של מבקר: פלורליסטית ורב'גונית

  • אוגוסט 7, 2017

"זה היה היום הראשון שלנו בישראל וכבר מצאתי את עצמי נפעם.

המשלחת שלנו, מטעם הליגה נגד השמצה, הגיעה כמה שעות קודם לכן מנמל התעופה JFK לנמל התעופה בת"א. התארגנו בחדרי המלון ועד מהרה היינו בדרכנו ליפו, שבה נראה ונחווה לראשונה את ישראל.

בשעה שהמדריך שלנו תיאר את ההיסטוריה של יפו, הדהדו ברקע צלילי המואזין והקריאה המוסלמית לתפילה, המכונה גם אד'אן. כאן בארה"ב מדובר בנושא שנוי במחלוקת, כפי שניתן ללמוד מן הזעם שעוררה לאחרונה הצעת אוניברסיטת דיוק לשדר את האדהאן. אלא שסביבי ראיתי שהקריאה לתפילה נתפסת כמציאות החיים של המקום – שבו יכולתי להיווכח שיהודים ומוסלמים חיים בדו-קיום. הנורמליות של התפילה נראתה כמעט בנאלית, בעוד שמנקודת מבט אמריקאית אין בין התפילה ובין נורמליות, דבר.

הקריאה המוסלמית לתפילה והעובדה שהיא נשמעה ביפו הביעה מסר רם וברור, ממש כמו הצלילים עצמם. לא ניתן היה להתעלם עוד מן העובדה, שמה שנאמר על ישראל בנרטיב האנטי-ישראלי בארה"ב הוא לא נכון. הנה אני עומד כאן, שעות ספורות בלבד לאחר שהגעתי לישראל – ויכול לראות במו עיניי ולחוש את הסובלנות הדתית והגיוון שבחברה הישראלית. אף אחד לא צריך עוד לאמר לנו מהי ישראל, אף אחד לא צריך עוד לשכנע אותנו שישראל איננה מדינת אפרטהייד שרומסת את חופש הדת. איש מן הנוכחים לא אמר מילה.

היה ברור שישראל תדבר בעד עצמה.

במשך תשעת ימי המשלחת, ישראל הוסיפה לדבר אליי, באמצעות אנשיה, תרבותה וההיסטוריה שלה. במהלך נסיעותינו: מת"א לירושלים, להתנחלויות בגדה המערבית ולגליל ניהלנו שיחות עם ישראלים מכל הגוונים – יהודים אתיופים, ערבים-ישראלים, עולים חדשים ואחרים, כמו גם עם פלסטינים. נחשפנו למגוון נרטיבים מרובי דקויות, לסיפורים ולדעות שונות שכל אחד ואחד מהם תקף בזכות עצמו. מגוון כזה של דעות וזהויות אתניות מתאפשר בשל טבעה הדמוקרטי של ישראל.

התפיסה של ישראל כמציאות רבת דקויות היא שהולכת על פי רוב לאיבוד. קשה לנו, כמי שמגיעים מחברה מקוטבת, לתפוס את ההקשר הכללי והסבוך של אופי האזור. קריאה לא מספיקה כדי להבין את מלוא ההיקף של העניין. בסופו של דבר – ישראל אכן מורכבת מאוד. שמענו זאת שוב ושוב, מאנשים שונים, בדרכים שונות. לא משנה כמה פעמים שמענו זאת, עוצמת הדברים לא פחתה.

ישראל המשיכה והפגינה בפנינו את המורכבות שלה ביחס לעבר, להווה ולעתיד, אך גם את הדמוקרטיה ואת מראית העין של נורמליות בתוך הכאוס.

חייל מנופף ברובה ברחובות תל-אביב גרם לי להיבהל, אך בה בעת להרגיש בטוח. הייתה לי הזדמנות לראות אחדות של פולחן ; כנסייה נוצרית, בית כנסת יהודי ומסגד מוסלמי במרחק של מטרים ספורים זה מזה. נחרדתי ממוראות השואה ביד ושם, אך מנגד יכולתי לחוש את הפלא שבקיומה של מדינת ישראל כהבטחה שמעשי זוועה שכאלה לא יישנו לעולם. חשתי הזדהות עמוקה כלפי סטודנטים פלסטינים במאבקם, אך הבנתי גם את האופי הפוליטי של ישראל ופלסטין.

ראיתי מראות רבים ומדהימים, אך העוצמתיים ביותר לא היו הצהרות ענקיות של דמוקרטיה וחופש, אלא דווקא הפרטים הקטנים שממחישים את חיי היומיום, הסובלנות והאמפתיה האנושית שראיתי בישראל מדי יום ביומו. כשחיילת בצה"ל סיפרה לנו אודות התכנית שבה היא משתתפת, שמטרתה לשלב נוער בסיכון בצה"ל, הדבר גרם לי לקוות לעתיד טוב יותר במדינת ישראל. כאשר מדי יום ולילה, ראינו נוער יהודי שר ורוקד ברחובות וחוגג את החיים בישראל התברר לי שעצם הקיום והחיים הם העילה לקיומה של מדינת ישראל.

המסע שלי לישראל החל בהטלת ספק בפעילות האנטי-ישראלית בקמפוסים ובמה שעומד מאחוריה. כל מה שכתבתי ועשיתי מאז היה תוצאה של הספק הזה, בין היתר כאשר גיניתי את תנועת ה-BDS על דחיקה לשוליים של סטודנטים בקמפוס ועל כך שהיא אינה עסוקה באמת ובתמים בחיפוש צדק ממשי עבור הפלסטינים. הגעתי לישראל וחיפשתי תשובות בנושא הסכסוך: "מי אשם? מי צודק? מי טועה? היכן אני עומדת?".

עזבתי את ישראל כשאני נושא עמי יותר שאלות מתשובות, אך אני שמח על כך. מתי וכיצד יסתיים נושא ההתנחלויות? אם פתרון שתי המדינות ייצא לפועל, מהי הערובה לשלום? איך זה שפלאפל כל כך טעים? המסע לעשיית שלום אמתית בישראל כולל העלאת שאלות, קידום פתיחות מחשבתית ויצירת תשתית לדיאלוג. בסופו של יום, אפילו שנותרתי עם השאלות הללו ועם רבות אחרות, אני בעד ישראל, בעד פלסטין ובעד השלום.

אני מתבונן לאחור על המסע בארץ הפראית הזו, שלימדה אותי כל כך הרבה על דו קיום, חמלה, דמוקרטיה ועמידה אל מול עוינות, אך אני מתבונן עכשיו גם על מסך המחשב שלי, שמספר לי ברגע זה ממש, שתנועת הסטודנטים למען צדק בפלסטין התחילה בקמפיין ה-BDS, שמטרתו לרדד נושא מורכב, להכפיש את ישראל ולזרוע שנאה.

בהתחשב באירועים האחרונים, כשמתקפות טרור מכוונות כלפי יהודים בעולם ואף בישראל, אין לי ספק מהו הדבר הנכון לעשות בסמסטר הזה.

עבורי קיימת רק אפשרות אחת: לעמוד לצדה של המדינה שממנה אני נפעם עדיין."

טוני ברטו, סטודנט באוניברסיטת סן דייגו, השתתף במשלחת מטעם  הליגה נגד השמצה לישראל, בינואר 2015.

(פורסם ב-  5.2.15)